אמנים מציגים: אורי כרמלי | טל שטדלר | רות לאונוב | נעמה בר אור | לו מוריה
'סטודיו gym_ערד' הוא מרחב פעולה ומחקר ציבורי ובינתחומי המבקש לבחון את פוטנציאל השימושים של גינות הבטון הברוטליסטיות בשכונת אבישור בערד.
חברי הסטודיו החלו לעבוד בערד באפריל 2017, תחילה במתכונת של למידה מרחוק (תל אביב-ערד) ולאחר מכן, במהלך חודש יולי במסגרת שהות אמן בתכנית שהות האמנים "ערד אמנות אדריכלות" בעיר.
בספטמבר הקרוב, הסטודיו ימשיך את פעילותו בעיר. הקבוצה תקיים סדרת ניסויים, קבוצות דיון, סדנאות ומופעים בהשתתפות קבוצות פעולה מקומיות ותציג בחלל התצוגה של המרכז לאמנות עכשווית לצד שלטי החוצות הפזורים בעיר (כחלק מפסטיבל קופסה שחורה).
חברי gym הינם אמנים, מעצבים, אדריכלים וחוקרים המתמקמים מידי שנה במרחב ציבורי עירוני חדש מתוך שאיפה לקדם יצירה של מרחבים משתפים.
במהלך תקופת העבודה הראשונה של הקבוצה, עסק הסטודיו בשאלת הלמידה והתכנון של מקום מרחוק בעזרת מיזוג תפיסות מחקר מתחומים שונים. בין היתר נעשו בתקופה זאת חיפוש הקשרים פיזיים-מבניים בין תל אביב לערד, מחקר היסטורי, אדריכלי וחברתי של העיר, איסוף רפרנסים אמנותיים ושיחות עם בעלי עניין בעיר. באמצעים אלו החל הסטודיו לגבש את תפיסותיו ביחס למקום.
לאחר מכן, במהלך תכנית שהות אמן 'ערד אמנות אדריכלות', הסטודיו החל לפעול באחת מגינות הבטון בעיר. בזמן זה נעשו פעולות של ניקוי ועיצוב הקרקע, איסוף ותיעוד סמי-ארכיאולוגי, ניסיונות הצללה שונים וחקירה צורנית של אפשרויות הישיבה בגן.
הפעולות שנעשו בתקופה זאת נבעו מהתפיסות שגובשו עוד בתל אביב והמשיכו להתפתח ולהשתנות עם ההכרות הפיסית והיום יומית עם המרחב.
בחודש ספטמבר, יהפוך חלל התצוגה במרכז לאמנות עכשווית למוקד לעבודה פתוח, על מנת לשתף קהילות שונות בתהליכי העבודה ולקיים דיאלוג בנוגע לעתיד השכונה והגינות.
במהלך החודש יתקיימו פעולות תיעוד, רישום, ניפוי, הריסה וצבירה.

![]() invitation_gym_22 | ![]() invitation15.7 | ![]() invitation14.7_2 |
---|---|---|
![]() גים |

רום אלקאדי: ילדוֹת
17/12/21-12/3/22
אוצרת: לאה אביר
תערוכתה של רום אלקאדי, בוגרת של בית הספר לאמנות, חברה ותרבות של מכללת ספיר, היא תערוכת היחיד הראשונה לאמנית. במרכזה עומד מיצב וידאו, שגרסא מוקדמת שלו הוצגה כעבודת הגמר של האמנית. במיצב הווידאו 7 סרטים קצרים, מוקרנים על מסכים שמסודרים במעגל, וליד כל אחד מהם מקום ישיבה נוח ומזמין. הצופה המתהלכת במיצב שומעת תחילה ערבוב של קולות שונים, שלאט מתחדד בו הקול היחיד: קולה של האישה השרה בסרט אחד, של האישה המעידה באחר, של האישה המספרת, של האישה המכה בטוריה באדמה. כל הנשים הושאו בגיל צעיר מאוד, בעוד קטינות, בניגוד לרצונן. "הייתי קבורה כאן, בין הקוצים, לו הייתי מתעקשת על הסירוב שלי" אומרת אחת מהן, "בין הקוצים ובין האבנים הגדולות".
בכל שנה, 12 מליון קטינות מושאות ברחבי העולם (על פי ארגון יוניסף). בישראל, ההערכה היא כי כ - 4000 קטינות מושאות מדי שנה, למרות שב - 2013 אף עלה גיל הנישואין המותר בחוק מ-17 ל-18. נישואי בוסר שוללים מהילדות המושאות זכויות יסוד כמו הזכות להינשא בהסכמה חופשית, הזכות לבריאות פיזית ונפשית, הזכות לחינוך, הזכות להשתלבות בעבודה והזכות לפתח את אישיותן באופן תקין. ביוני 2020, כתבה נוזהה אלאסד אלהוזייל ב"הארץ" כי התופעה מתגברת בשנים האחרונות דווקא לנוכח השינויים שעוברת החברה הבדואית, המאפשרים כניסה של סממנים מודרניים לתוכה. שינוי זה פגע בתחושת הביטחון האישי של הצעירות, והנישואין הפכו שוב לפתרון יחיד עבורן.
במקביל למיצב הוידאו, מוצגת בתערוכה עבודה חדשה של אלקאדי, בה מופיעות ילדות של ממש מדברות על עתידן. זהו הפונקטום של התערוכה, נקודת הכאב המשמעותית ביותר שלה. דרכה אנחנו מבינות שכולן, כל הנשים המופיעות בעבודות, הן ילדות. או שמעולם לא היו כאלה. הילדות נלקחה מהן, אולם הנישואין המסורתיים הותירו אותן ילדות - ללא סמכות, ללא סוכנות, ללא עצמאות של סובייקט בוגר. אילו נשים היו יכולות להיות? אילו נשים עוד יהיו?
אלקאדי כותבת: "הנשים הבדואיות הצעירות האלה הן מהאזור שבו אני חיה. רובן חותנו בעל כורחן בגילאי 14-15 ואף מוקדם מכך. היום הן בוגרות יותר, ונפתחות אל המצלמה ואליי. תוך הסתרת פניהן וזהותן, הן מדברות על חוסר האונים, על היעדר כתובת למי לפנות. עולה מדבריהן גם הבורות שאפיינה אותן (וגם אותי) בשעתו בכל מה שקשור בחיי האישה לאחר נישואיה. הסמכות הקובעת בחברה הבדואית היא ראש המשפחה - האב או הסב הם המחליטים, ומרגע שגובשה החלטה, אין מי שיציל אותך. הבנות מבצעות, ללא מילה, ללא סמכות, ללא אופק או פתח מילוט. העונשים הצפויים להן אם ימרדו חמורים מדי. רציתי לאפשר להן לספר את הסיפור שלהן, שמושתק ולא מדובר. גם אני עברתי חוייה מאוד דומה ואולי זה מה שיוציא אותנו מה"מעגל" - מהזירה של המסורת, הדעות הקדומות, המסגרת הפנימית הקשה שכובלת אותך בתוך המשפחה, הקהילה ולפעמים גם העדה כולה". (רום אלקאדי)






