ריליס: התערוכה
לסיכום תכנית השהות המיוחדת 2024 בהשתתפות:

חיים ויטלי כהן, מור לידור, דפנה קפמן, יואל פלד, דויד למואן

​

אוצרים: לאה אביר וגיא דוביוס

 05/04/2025- 10/01

​

במהלך השנה האחרונה קיימנו תכנית שהות אמן מיוחדת, שהתמקדה בתדר, קול וצליל. התבססנו על המיקום המדברי/עירוני ככזה שקורא ליצירה מיוחדת ותלוית-מקום, שמאתגר את החושים ואת תפיסת הסביבה ושיש בו תנאים ותהליכים סונוריים ייחודיים. חשבנו עליו כמרחב של הקשבה, שדרכה אפשר לאפיין התבוננות, אוריינטציה והתמקמות, גישוש, התקהלות והישרדות. המקום הזה לא מציע את עצמו בישירות ובקלות. מתחת לפני השטח שלו, מתרחשים כל הזמן תהליכים ושינויים מהותיים, טבעיים ותרבותיים. זו סביבה שמזמינה את חוש השמיעה להתחדד ולהתפרש, שמאפשרת לנו להתמקד במנגנוני הפעולה של ההקשבה (כמו ליקוט, בירור, הרכבה, הגברה ומחיקה), במשמעות שלה. הפצנו קול קורא שבו כתבנו, בין השאר:

 

השפה העברית מבחינה בין שלושה סוגי חישה של המרחב הסונורי (של הצליל): שמיעה, הקשבה והאזנה. שמיעה מסמנת את המימד הגופני המולד, הקשור למהלך האבולוציוני של כל מין; האזנה היא פעולה אקטיבית המשרטטת אובייקט סונורי (אנו מאזינים להרצאה, לאויב, לקונצרט); ואילו הקשבה מתקיימת בין העובדה הביולוגית (הטבעית) לפעולה הטכנולוגית (התרבותית), הממשמעת כל הזמן את העולם הצלילי. ההקשבה הופכת את המפגש בין הביולוגי/טבעי והתרבותי/טכנולוגי למרחב רב פעילות, שבו מתרככת החלוקה החדה השפה והמחשבה, ונוצרות אפשרויות אחרות.

 

חמישה אמנים ואמניות נבחרו לקחת חלק בתכנית, ושהו בערד במהלך השנה, בנפרד וכקבוצה. כל אחת ואחד ביררו, דרך הפרקטיקה האמנותית הייחודית להם ודרך המפגש עם העיר והמדבר, את המעשה האמנותי כפעולה של הקשבה. במפגשים התארחו אמנים ואמניות מהארץ ומהעולם, כמו גם תושבים ותושבות מהעיר, שקיימו עם האמנים סדנאות, מפגשים וסיורים. מאורעות המלחמה נתנו את אותותיהם במהלך כל אותם מפגשים באופן שלרוב נחווה כשתיקה. היו אלו רגעים מעניינים וחשובים: יכולנו להתבונן ולהקשיב לרעש הרקע של ההתמודדות הזו. רגעים של היסוס, של מי שמנסה לברור את מילותיו, ומרוב בירור, הסתלקו המילים, נותרה רק הדממה. כך נקשרה ההקשבה גם למעשה הפוליטי באופן מובהק יותר. האם זה צורך מאוחר, שמבטא את מצוקת הזמן עכשיו?

 

התהליכים המחקריים-אמנותיים החלו אצל כולן.ם בשאלה: איך כל זה יכול להתקיים עכשיו? זה— הרעיון הראשוני של הפרויקט האמנותי, מצד אחד, והמצב האסוני, מצד אחר. הצורך לתת עדות היתה כה חזקה, שהיא נכחה כמעט בכל שיחה שהתקיימה. אבל האם נמצא את העדות הזו פה בין העבודות? הסופר והפילוסוף הצרפתי מוריס בלאנשו כתב על האסון, שכוחו אינו בהתרחשותו אלא בזה שפסח עלינו והותיר אותנו חיים, עדים ודוממים[1].

 

במפגש הקבוצתי הראשון התקיימה סדנא עם האמן נדב עשור. אחד הרגעים המשמעותיים היו כאשר נתן לנו תרגיל: לחשוב/להמציא/ליצור דרך להקשיב לתהליכים הבלתי-שמיעים שמתרחשים סביבנו. למשל, שינויים המתרחשים בטבע, תהליכים אשר נאמדים באלפי או במיליוני שנים. התהליכים האלה נראים לנו קבועים ובלתי משתנים, אבל הם כאלה רק עבור התפיסה האנושית המוגבלת. בתרגיל הזה חשבנו על מה שמצוי הרבה מעבר לגבולות הנשמע. שם, דווקא, נתקלנו בצורך בטכנולוגיה. למעשה, נתקלנו בתלות בטכנולוגיה, שנוצרת בכל דיאלוג של האדם עם הסביבה. ובהקשר לסביבה ולהווה האסוני - האם נוכל להקשיב לעתיד לא-ידוע ובלתי-נתפס? כזה שלא נוכל לחוות בגלל המרחק? קולות כאלה לא מתאפשרים בזמן שלנו, והם עדיין קיימים.

 

אחד הדברים שמצאנו במהלך הדרך הוא סוג משותף של הקשבה, דווקא כזה שיש בו ריחוק. כלומר, זו הקשבה שמציעה משהו כמעט מנוגד לתפיסה שלנו אותה כמגע בלתי אמצעי, שיש בו אינטימיות גם במצבים ציבוריים (כמו הקריאה של המציל "היי אתה!" סוד הכוח של האפקט הצלילי הוא המען שהוא מייצר עבור כל מי שמקשיב). הכוונה איננה להקשבה מרוחקת, נמנעת או מוסחת, אלא הקשבה שיש בה מרחק, שמציעה דרכים שונות לשוטטות. היא לא מתבשמת מהכוח העוטף שלה אלא היא דווקא קשורה במצב של הימנעות או חוסר מסוגלות, אשר מעיד יותר מכל על האקלים בתוכו אנו מתקיימות ומתקיימים כרגע.

 

 

חיים ויטלי כהן הוא מוזיקאי, מפיק, מלחין ואמן סאונד, מעצב פסקולים לסרטים, להצגות ולחיים, יוצר אירועים בשולי הדברים וחולם מסיבות מקצועי. עבודת הוידאו-סאונד שמוצגת בתערוכה מתרחשת בבית שהות האמן בערד ("בית הסופר"). "אבק המדבר החום המצטבר על סורגיו, תריסיו ורשתות חלונותיו", כותב האמן, "מזכיר תמיד את המקום שלא ניתן לברוח ממנו". השהות שלו בעיר הפכה לחיפוש אחר פאטה מורגנה: טיולים ללא מטרה, הקלטות של רוחות מנגנות על גדרות פח, מוזיקת מערבונים שמסמנת תחושה מדברית—מפוחית שנושפת ללא הרף. בווידאו, החיזיון נוצר באמצעות טכנולוגיה ותעתועי צילום. הרקדנית סומיה מישל אבו שלחה רוקדת לצלילי מוזיקת מועדונים שכבר אי אפשר לשמוע. תנועות הריקוד שלה מואטות, כמו הזמן המדברי המזדחל, נמתחות ומתחברות יחד מחדש בשכבות, כמו קולאז' נע. בעבור האמן, זוהי גם מחווה ליצירתו של האמן הצרפתי אדגר דגה (1834-1917), שבמרכזה עומדת הרקדנית כמוזה שמבטאת תשובה לנוע.

 

דפנה קפמן היא אמנית ומרצה בכירה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, שמשלבת בעבודותיה רישום, הדפס, רקמה, זכוכית וטקסט. העבודה בזכוכית נעשית באמצעות אש חיה בלהבה, בעזרתה היא רותמת את תכונות החומר כמו שבירות ונפיצות אל היצירה. היא החלה את התכנית עם השאלה: האם אפשר לשמוע זכוכית רגע לפני שהיא נשברת? בתערוכה היא מציגה כמה קבוצות של עבודות שבכולן מהלכים חזותיים שקשורים בצמח היפרוק המדברי, ובכולן ישנו גם אלמנט של טקסט. כששהתה בבית בערד במועדים שונים של השנה, היא רשמה את צמח היפרוק על ניירות רישום. עבודות הזכוכית הן ניסיון ליצור אותו מחדש באמצעות עיבוד באש - תהליך של "הזככה" שהאמנית רואה בו ניסיון ל"הקלטה" של הטבע בזכוכית. הטקסט המלווה את העבודות כמו פסקול מגומגם וחוזר על עצמו, לקוח מספרו של יהודה קידר, "החקלאות הקדומה בהרי הנגב" (1967): "הרי הנגב הם גוש הררי, מקומט, שבור ומבותר ביתור סחיפה צפוף".

 

מור לידור היא במאית וכוריאוגרפית שעוסקת בתנועה במרחב הציבורי ובסאונד פרפורמטיבי. מה שהניע את תהליך העבודה והמחשבה שלה בתכנית "ריליס" הוא השאלה: איך ללכת לאיבוד (במתכוון)? כחלק מהתערוכה, היא עורכת סדנה השתתפותית שבה 12 צעדים שדרכם אפשר ללכת לאיבוד.

 

יואל פלד הוא אמן רב תחומי שהתגורר שנים ארוכות בערד. הוא יוצר בווידאו, מוזיקה ובטכנולוגיות ניסיוניות, ועוסק גם בתאורה, תיאטרון ומיצג. יצירת הסאונד שלו מיועדת למאזין בודד עם אוזניות, והיא ממקמת אותו באזור מדברי וצחיח: סביבה מדברית מלאכותית. היא לוקחת את המאזין או המאזינה לטיול עם שתי דמויות חביבות, ויחד הם עוברים במקומות גבוהים ונמוכים, על רקע סיפור ההיסטוריה והיופי של החקלאות הנבטית בנגב.

 

דויד למואן (יליד צרפת, 1978) הוא מוזיקאי ואמן חזותי שחי כיום בתל אביב. הוא ייסד במשותף את "ברוטפופ", קולקטיב שבסיסו בפריז, שמפתח כלים (כלי נגינה, מיצבים, מסגרות הפקה) לאמנים פגועי נפש. עבודות האמנות שלו מכילות אדריכלות של "עשה זאת בעצמך" וסביבות סאונד עוטפות. בעבודה שמוצגת בתערוכה, האמן מתמקד בבניין מתנ"ס ערד עצמו, שבו שוכנת הגלריה. הוא מוצא בו מבנה פרדוקסלי: מבצר עם חומות גבוהות, שהוא גם מקום לאמנות, לקהילה ולשיתוף. בתצוגה שממש חושפת תהליך עבודה בסטודיו, הוא מציג שלושה פרויקטים דמיוניים שבהם מככב הבניין: הראשון, נאום לציבור הנישא מהגג, עם מוזיקאים ומתרגם. השני: הלבשת הצורה המאסיבית של המבנה בבאנרים, וצילום עוברי אורח שנפגשים בו כעת. והשלישי: הצעות אדרכליות לשיפורים מבניים דרמטיים. כל פרויקט משחק עם הפוטנציאל הסימבולי של המבנה עם ההשפעות הברוטליסטיות, ומזמין מראה חדש, אסוציאציות והקשרים חדשים לפעולות שחושפות את כוחו.

 

*התערוכה מתאפשרת בזכות תמיכת המועצה לתרבות ולאמנות של מפעל הפיס ומכון התרבות של צ'כיה בישראל.

 

[1] Maurice Blanchot, The Writing of the Disaster, trans. Ann Smock, Lincoln: University of Nebraska Press, 1995.