שהות אמנית בערד, 16.7.23-31.7.23 | טל הפנר

*כתוב בנקבה אך מתייחס לכל המינים והמגדרים*

הגעתי לערד עם מחשבה ליצור גרסה לפרויקט הדמעות, פרויקט קיים הנסמך על השתתפות והעוסק בים, בהגבלות חופש תנועה ובשילוב ביניהם, שהוביל אותי למחשבה אוטופית ליצירת ים יש מאין- ים העשוי מדמעות. בפרויקט, שנולד בימי הקורונה, עברתי מבכי יחידני ליצירת רשת השתתפותית לאיסוף דמעות, בה כל משתתפת יכולה לבחור אם לבכות לבד או במפגשי בכי יחד איתי. אעפ"י שמטרת המפגשים היא להזיל דמעה, אין כל ציפייה שכך אכן יהיה. בדרך זו או אחרת, במפגשים מוחלפות מילים, מחשבות, רגשות ואולי, אם הסכמנו, גם נוזלי גוף.

מעצם היותה, העבודה היא פוליטית ועוסקת בהגבלת הגישה לימים שמעבר לקו הירוק וברצועת עזה אך בערד היא נושאת הקשרים נוספים: היא נוגעת בחוסר צדק חלוקתי של משאבי מים ביחס להתיישבות הבדואית בנגב, בניצול לא מידתי של ים המלח הסמוך לה וגם בסיפור הכלכלי הספציפי של ערד וים המלח, הכולל פגיעה משמעותית בכלכלת העיר בעקבות אובדן פרנסה ותנאי תעסוקה נאותים בענף התיירות שלו. נוסף על כל אלה, ישנו המרחק הפיזי- ערד יחסית רחוקה מאד מים "רגיל". מעצם היותה, הוא פחות נגיש לה.

עבור השהות ניסיתי לחשוב על גרסה של הפרויקט שתוכל להתייחס לסוגיות הנ"ל ספציפית וגם להניע פעולה מרובת משתתפות.ים במרחב הציבורי. בסופו של דבר, אני חושבת שהגרסה שנוצרה היא מעין פרויקט בפני עצמו, שנולד בתוך הדמעות והתפתח לכדי עבודה עצמאית: במהלך השבוע הראשון לשהות הגעתי למרכז המסחרי עם מפה של ערד והסביבה מהאתר של המכון הגיאולוגי לישראל. לצד טקסט מסביר שהיה נגיש בעברית, ערבית ורוסית, עמדתי עם המפה והזמנתי את העוברות ושבות להדביק מדבקה תכלת עגולה על הנקודה במפה בה היו רוצות שיהיה ים. הפעולה התגלתה כאפקטיבית- בכל יום אספנו בין 60-100 מדבקות בשעתיים. התושבות הסכימו להשתתף, להזות הזיות אוטופיות על ים מתחת לבית ולבצע פעולה אקטיבית בנושא- להדביק מדבקה ולהסכים לחלום גם במציאות.

מעבר למשחקיות שבדבר, ניתן להצביע על מקומות ספציפיים שבהם היה ריכוז מדבקות, כלומר התעניינות יתרה ביצירת ים, או לפחות בגוף מים: העיר ערד עצמה אך גם פארק ערד ויישובים/ערים נוספות באיזור. בהקשר לכך, התפתחות חשובה וספונטנית של הפרויקט הייתה מידת לקיחת הסמכות של המשתתפות על המפה: לאורך ימי קיום הפעולה תושבות ביקשו להדביק מדבקה ליד יישובים שלא הופיעו על המפה מלכתחילה, ולפי רצונן הוספנו אותם בטוש בלתי מחיק. היה מדובר או בערים (באר שבע, דימונה) או בהתיישבויות בדואיות (כסייפה, אל פורעה ועוד). כשהיה מדובר בהדבקת ים ניתן היה לקרוא לפעולה הזו, של השפעה מעשית על המפה, "חלימה" או "בריאת מציאות", אך בהקשר הזה היה מדובר על הנכחת המציאות הקיימת, על תביעת בעלות על השטח ומיסוד הנוכחות וההתיישבות בו. זו הייתה פעולה פוליטית שהלכה יד ביד עם סוגיות המים של ערד והסביבה, ושיקוף משמעותי של המציאות בשטח.

בניגוד למציאות זו, במפה לא היו מחלוקות: מדבקת התכלת של ערד לא גרעה מהמדבקה של כסייפה, זו של אל פורעה לא השפיעה על דימונה- היה מספיק לכולם. אני תוהה האם הפער בין החלימה המשותפת שהתגלמה לה שם לבין מצב המים הקיים בשטח הוא גדול כפי שהוא נתפס או שאולי הוא דווקא ממש פתיר, וזה רק עניין של החלטה וגישה. מה דעתכן?

תודות רבות:

לאה אביר על הליווי האמנותי.

ליהיא אלון על התיאומים והעזרה הרבה לאורך השהות.

דריה קריך, אסיסטנטית העל.

דימוי: מדבקות וטושים על מפה מטופלת, המקור מאתר המכון הגיאולוגי לישראל.