דפנה טלמון: שבת

מעולם לא התבייתתי. כך הבנתי לפני מספר שנים.

זוכרים את חדר ילדותכם?

אני לא.

ומתוך ההבנה הזו ועם הרצון המתמיד שלי לנדוד הגעתי גם לערד.

בכל מקום אליו אני מגיעה, אני מחפשת את המקום שלי בו.

לנדמארק שיספר לי סיפור, מקום שארגיש שאני מעוניינת לשהות בו ולחזור אליו פעם אחר פעם.

אני אף פעם לא יודעת אם אמצא ומה יקרה בו, אבל לרוב נולדות בו מלבד התחושה המחברת גם עבודות.

בערד יצרתי עם תלמידי כיתות ד׳ את המפות המנטליות שלהם, כל ילד ניסה לחבר אותי לעיר בעזרת המקום שלו בעיר. מפה בדרך כלל מספרת לי על העיר את המידע היבש - רחובות, מבני ציבור, שמות הרחובות ועוד. ומהילדים ביקשתי שימפו את ערד שלהם. ביתר הזמן פשוט הייתי. בעיר. וכך מצאתי את מלון מצדה הנטוש ואת המצפור. טוב זאת לא חוכמה. נדמה לי וגם לאחר שביליתי שם לא מעט, שהם משמשים מקום למקומיים ולתיירים, זרים וישראלים. אבל קרו שם המון דברים, כשהייתי שם. המגנט הזה הילך עלי קסם ונעניתי לקריאה. וכך פגשתי שם משפחות חרדיות, לוחמי איירסופט, מאבטח שנענה לבקשה להצטלם, חסידים יתומים, בדואיות עם נרגילה, משפחות מטיילים, שחקני טורניר טניס (גאה?) ועוד.

תודה למרכז לאמנות עכשווית בערד, על ההזמנה.

עד הפעם הבאה!